המונחים שיבארי וקינבקו מגיעים מהשפה היפנית ומתארים קשירה באמצעות חבלים כתרגול מובנה ומודע.
שורשיהם נטועים ביפן של תקופת אדו (1603–1868) ובאמנות הלחימה הוג'וג'וטסו (Hojojutsu) ששימשה סמוראים ושוטרים לקשירת אסירים.
הקשירות שימשו להובלה ממקום למקום, לשליטה, להשפלה ולעיתים גם כחלק מחקירה ועינוי במטרה להפעיל לחץ נפשי על נאשמים.
עם הזמן, טכניקות אלו עברו מהעולם המשפטי והצבאי אל עולם התרבות והבמה והחלו להופיע בתיאטרון קאבוקי, באמנות, בצילום ובספרות שם התפתחו לשפה דרמטית, אסתטית ורגשית.
בתחילת המאה ה־20, דמויות כמו Itō Seiu חיברו בין קשירה, צילום ופנטזיה אירוטית, ותרמו להפצת הקינבקו בתרבות הפופולרית. בהמשך, יוצרים כמו Nobuyoshi Araki ומורים כמו Yukimura Haruki הרחיבו את השפה האמנותית והרגשית של התחום.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הקינבקו התפתח דרך מגזינים, מופעים ואמני קשירה שנקראו נאבאשי (Nawashi) ובהמשך התפשט גם למערב כחלק מתרבות הקינק,
הסאדו-מאזוכיזם והתרגול הזוגי.
כיום, שיבארי הוא תחום בינלאומי המשלב מסורת יפנית עם גישות מודרניות ומתמקד בתקשורת, הסכמה, בטיחות וחיבור אנושי עמוק לצד ביטוי אמנותי וארוטי מכבד.